תביעת נזיקין ופסיקת פיצויים ע"י בית המשפט כנגד הבעל,
בשל נזקים שנגרמו לאישה עקב סרבנות הבעל ליתן גט.
סרבנות גט, או הכינוי הרווח "עגינות", היא רעה חולה. יש בה כדי להביא לפגיעה אנושה בחירותם וכבודם של אלפי אנשים, מסורבי הגט אינם בני חורין לנהל חיי משפחה, לעיתים כבודם מושפל ונרמס, ובאם המסורבת הינה אישה – הרי שגם זכותה להורות נפגעת לא אחת, עקב הכבלים הקושרים אותה אל בעלה הסרבן (הבעיה חמורה שבעתיים אצל נשים בגיל הפוריות, שכל שנה עשויה להיות קריטית עבורן, מצד יכולתן להביא ילדים לעולם).
סוגיה זו היא אחד האתגרים הגדולים והקשים הניצבים לפתח עולמה של תורת ישראל בימינו. לא אחת השוו חכמי ישראל את פדיון מסורבות הגט מזיקתן הכפויה לבעל ל"פדיון שבויים", והשוו את העיסוק בהלכות אלה ל"דיני נפשות". על רקע זה וכדי להתמודד עם סוגיה קשה זו נכתבו תילי תילים של פסיקות הלכתיות, ונבנו במשך הדורות מגוון מנגנונים כדי לשחרר את האישה בעת הצורך מן הנישואין. כך למשל, התירו שחרורה של אישה גם על סמך ראיות נסיבתיות, עדות שמיעה, ואפילו עדות "מפי בת קול" היוצאת מן השמים.
הבעיה ההלכתית הגדולה בהפעלת לחץ על סרבן הגט הוא החשש מפני "גט מעושה".
הד לכפיית גט מצוי הן בדין העברי והן בדין הישראלי. ברם, בתי הדין הפעילו את החוק ופסקו על כפיית גט במקרים נדירים ביותר, ובכך הופכו הם את החוק ל"אות מתה". הימנעות בית הדין לכפות גט או למצער לחייב את האיש לתת גט לאשתו, גם כשהנסיבות מצדיקות זאת ויש בסיס הלכתי רחב לכפיה זו, הביאו את הנשים לשים פעמיהן אל עבר בתי המשפט האזרחיים, כשהן מגישות תביעות כספיות המביעות את נזקיהן עקב סירוב בעליהן ליתן להן גט, תוך הכנסת השפה של זכויות אדם, לתוך השיח של סרבנות גט.
בבית המשפט האזרחי מצאו המבקשים להתגרש כתובת נאותה בדמות "תביעת נזיקין בגין סרבנות", תביעה המהווה "שובר שוויון" ויוצרת כפייה עקיפה על בן הזוג הסרבן עד שיאות להתגרש.
תחילה פנו בעיקר נשים למסלול תביעה זה, אך לא עבר זמן רב עד שגם גברים החלו להגיש תביעות נזיקין כנגד נשותיהן הסרבניות.
תביעות אלה העלו על סדר היום הציבורי את מצוקתן של הנשים העגונות, אך גם את המורכבות שבמערכת החוקים במדינת ישראל והמאבק שבין שתי הערכאות.
פסיקות בתי הדין הרבניים:
החוק נתן בידי בתי הדין הרבניים קשת רחבה של סנקציות שונות שבכוחן לכוף סרבן ליתן גט, לא רק בדמות של מאסר או קנס. כמו כן החוק מאפשר לבית הדין הרבני להטיל סנקציות גם במקרים בהם בית הדין הורה כי חובה על אדם ליתן גט או כי מצווה עליו לעשות כן (ולא רק בפסקי דין של כפיה). מעיון בפסיקת בתי הדין, ועל אף העובדה כי כיום נמצאים בבתי הדין הרבניים דיינים צעירים ונמרצים אשר פוסקים חדשות לבקרים כי "הנישואין מתו" וכי על הצדדים להתגרש, נראה כי הם הגבילו עצמם שלא לנקוט גם בצעדי אכיפה עקיפים אלא כשמדובר בחיוב לגט בלבד, ולא במקרים בהם נקבע כי מצווה על הבעל לגרש.
התפתחות הפסיקה בביהמ"ש האזרחיים:
לאור חומרתה של תופעת סרבנות הגט בישראל, ובשל השימוש המוגבל מאד שעושה בית הדין בסמכויות האכיפה שבידיו, התפתחה בשנים האחרונות התופעה, בה החלו בתי המשפט להפעיל סנקציות ממוניות שאינן מפורטות במפורש בחוק, כדרך אלטרנטיבית לפתרון בעיית מסורבות גט. החיוב בפיצוי כספי כבד על הנזק המצטבר שנגרם לאישה בגין סרבנות הבעל, הוא דרך עקיפה של בית המשפט לתמרץ את הבעל לחתום על עסקת חליפין, שבמסגרתה תוותר האישה על הפיצויים שבהם זכתה היא זה עתה, והבעל ייתן לה את הגט ויוותר על דרישותיו הכספיות, כולן או רובן.
בחוק הישראלי לא קיימת עוולה של סרבנות גט, והמסלול לחיוב כספי הוא בדרך כלל התעללות נפשית בבן זוג תחת כנפי עוולת הרשלנות, שהוכרה בישראל גם לגבי מעשים מכוונים.
התביעות לפיצוי בגין נזקים הנגרמים מפאת סרבנות גט חדשות יחסית בנוף המשפטי. יחד עם זאת המתווה הנורמטיבי עליו נסמכת הפסיקה, ככל הנוגע לעילות הנזיקיות, נדון בהרחבה הן בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה, כאמור, והן בספרות המשפטית.
בשנים האחרונות ניכרת התפתחות בפסקי דין של ביהמ"ש לענייני משפחה בארץ בסוגיה זו. כך למשל, גדלו מגוון העוולות הנזיקיות והדינים מהם שואב ביהמ"ש את פסיקותיו בעניין סרבנות גט (עוולות נזיקיות מגוונות לרבות עוולת הרשלנות, הפרת חוק יסוד, דיני החוזים, הפרת סעיפים בחוק העונשין ועוד), כן הורחבה הגדרת סרבן הגט (לא רק מי שחויב בגט על ידי בית הדין), הורחבו הגורמים המעוולים (לא רק סרבן הגט עצמו, אלא גם המסייעים והמעודדים אותו לסרבנות) והורחבה היקף העוולה.
פסיקת פיצויים לסרבן גט
בשנת 2004, נפסקו לראשונה פיצויים לסרבן גט. כב' הש' מנחם הכהן מבימ"ש לענייני משפחה בירושלים פסק לבעל כ 200,000 ש"ח לכל שנת עיגון מאז שחויב הבעל בגט ע"י בית הדין הרבני, וזאת בתוספת פיצויים מוגברים – ובסה"כ פיצויים בסכומים העולים על 400,000 ₪.
מאז ועד היום נראה כי בתי המשפט האזרחיים מתנתקים אט אט את התביעה הנזיקית מסרגת פסק הדין הרבני ופוסקים פיצויים כנגד סרבני גט גם במקרים בהם לא נפסק בביה"ד "חיוב" או "כפיה". (ראו לדוגמא את פסק דינה של השו' ט. סיון ז"ל מדצמבר 2008, בו נפסקו פיצויים על בעל שביה"ד קבע כי "מצווה " עליו לגרש).
ההתפתחות הבאה הייתה רק עניין של זמן והיא הייתה מכרעת ביותר. האפשרות לנתק לחלוטין את הבחינה הנזיקית מהמגדלור הרבני ולזהות סרבנות מבחינה נזיקית אף אם בית הדין הרבני כלל לא קבע חיוב ואפילו לא המלצה או מצווה, פסיקה המחריפה עוד יותר את מאבק הסמכויות.
תחילה התקבל פסק דין בנדון על ידי השופט הכהן, שחזר בו מגישתו הקודמת וכעת הוא סבור כי אין לחבר בהכרח בין דרגת פסק הדין הרבני לעילה הנזיקית. גם פסיקה של השופט ארז שני הלכה בדרך זו וקבעה כי אפילו כשברור שאין סיכוי לשלום בית, אפשר לזהות סרבנות גט מבחינה נזיקית.
הגדיל לעשות בית המשפט המחוזי בתל אביב - באמירות פרוטוקול - שמכוחן עולה שמהותית הוכחה כי הבעל סרבן יכולה להספיק במקרים מסוימים כדי לראותו כמזיק, אף אם החלטת בית הדין הרבני בסופו של דבר אינה חיוב או מצווה. זוהי החלטה מרחיקת לכת, המנתקת סופית בין דרגת פסק הדין הרבני לעילת הנזיקין.
זאת ועוד, בפסיקה אף צוין כי יש לאפשר לבתי המשפט לפסוק פיצויים אף בניגוד גמור להוראת בית הדין הרבני (אשר קבע מפורשות שהבעל אינו מעגן את האישה) וזאת במקרים שקיימת "זעקה" בנושא הסרבנות, שאין להתעלם הימנה.
עשור לאחר פסק הדין הראשון בעניין, עומדת כיום במרכז הדיון השאלה, האם אפשר להעניק פיצוי אזרחי בגין סרבנות גט כאשר בית הדין הרבני כלל לא פסק שהייתה סרבנות. גישה ההולכת ומתחזקת בבית המשפט לענייני משפחה סבורה שהדבר אפשרי.
מתיחות בין הערכאות
פסיקות אלה מביאות למתיחות רבה בין ביהמ"ש לענייני משפחה לבין ביה"ד הרבניים בכל הנוגע לשאלת הסמכות ובהקשר לבעיית הגט המעושה. ביה"ד הרבניים רואים בפסיקות אלה תקדים מסוכן של "חדירה של ביהמ"ש לתחום ההלכתי של כשרות הגט".
מכוח בעיית הגט המעושה, נמצא לא מעט בתי דין, אשר ילכו צעד נוסף במאבק הסמכויות ויסרבו לדון בתביעת אישה לגירושין, כל עוד מתנהל בבית המשפט תביעת נזיקין כנגד הבעל בשל סרבנות גט. זאת ועוד, במקום בו חויב הבעל ליתן גט לאשתו והאחרונה הגישה כנגד בעלה תביעת נזיקין בביהמ"ש, ביטל ביה"ד את חיוב הבעל בגט וקבע כי כל עוד לא תבטל האישה את תביעת הנזיקין שהיא הגישה כנגד הבעל, הרי היא "מעגנת את עצמה".
סיכום
למרות האמור עולה תמונה לפיה "במרבית המקרים ניתן להניח בסבירות גבוהה כי תביעת הנזיקין תרמה תרומה רבה לזכייתה של מסורבת גט לקבל את גיטה, לעיתים לאחר שנים רבות של עגינות" (ראה מאמרו של פרופ' רזינר "לא המדרש עיקר אלא המעשה: על סידור גיטין לאחר תביעות נזיקין, ועל מדיניות הפרסום של הפסיקה הרבנית", משפטים מה (תשע"ה)). בחלק מהמקרים שלא פורסמו, נמנע בית הדין מלטעון כי קיומה של תביעת הנזיקין מונעת את סידור הגט. במקרים אחרים הובעה עמדה ראשונית לפיה לא ניתן לסדר גט, אך למרות זאת, בפועל, הגט סודר.
אין ספק כי במרבית מהמקרים הגט ניתן ב"עיסקה סיבובית" בה האישה ויתרה על תביעתה הנזיקית לאחר קבלת הגט (כלומר הגט סודר בעת שהתביעה עדיין עמדה בתוקפה), בעוד במיעוט המקרים האישה אף קיבלה גט ללא ויתור על תביעת הנזיקין שלה ובנוסף אף קיבלה פיצוי כספי. מהאמור לעיל עולה, כי במקרים בהם צד אחד משתמש ב"כוחו ההלכתי" שלא ליתן גט – יש לשקול פנייה לבית המשפט ע"מ שזה ייתן סעד אפקטיבי ויעיל.
|
|
|
|
